תקן איטום מרפסות

איך בונים מרפסת אטומה באמת – בלי קיצורי דרך

מה הופך מערכת איטום למקצועית, תקנית ועמידה לאורך שנים?

תקן איטום מרפסות הוא לא “עוד נייר” אלא שפה מקצועית שמגדירה בדיוק איך נראית עבודה נכונה במרפסת פתוחה, במיוחד כשמדובר בשטח שייסגר אחר כך בריצוף ולכן קשה מאוד לתיקון. בישראל, כל מה שקשור לביצוע המלאכה נשען על ת״י 1752 (שדן גם במרפסות פתוחות), בעוד שמה שקשור לאיכות היריעות עצמן כחומר נשען על ת״י 1430 – במיוחד חלק 3 ליריעות ביטומן משופר בפולימרים המיועדות לריתוך.

בפועל, המשמעות היא פשוטה: גם אם בחרנו יריעה מעולה עם תו תקן, אם הקבלן לא ביצע את כל הפרטים והשלבים לפי התקן (שיפועים, נקזים, עליות לאנכים, חיזוקים ובדיקת הצפה) – נקבל מערכת חלשה. ולהפך: גם ביצוע נהדר לא “יציל” יריעות שאינן עומדות בתקנים, כי החומר עצמו עלול לא לעמוד בעומסים, חום ושחיקה לאורך שנים.

במחקר על ספקים בארץ, באתר א.צ. מרקטינג מצוין במפורש שהחברה משווקת יריעות ביטומניות עם תו תקן ת״י 1430 חלק 3, ומתאימות ליישום על פי ת״י 1752, כולל עוביים נפוצים של 4–5 מ״מ וסוגי SBS/APP.
באתר א.ח.א.ב רואים גישה של “סל פתרונות” רחב לעולם האיטום (פריימרים, חומרים פולימריים, נקזים/שרוולים, יריעות ועוד), מה שמתחבר לרעיון התקני: מערכת איטום היא לא רק יריעה – היא גם כל האביזרים והחיבורים שמסביב.

מה דורשים התקנים בפועל – ומה אסור שיחסר במרפסת

• תשתית ושיפועים: ת״י 1752 (חלק 1) עוסק בהכנת התשתית לאיטום גגות שטוחים מבטון, כולל מרפסות. זה אומר: תשתית יציבה, נקייה, שיפועים וניקוז מתוכננים ולא “מאולתרים”.
• מערכת יריעות מרותכות: ת״י 1752 מתייחס למערכות איטום ביריעות ביטומן בריתוך (לפחות יריעה עיקרית אחת – ובמרפסות מקובל לעבוד מערכת כפולה מסיבות מובנות של סיכון ותיקון מורכב).
• חומר תקני: ת״י 1430 חלק 3 מגדיר יריעות ביטומן משופר בפולימרים, מזוינות, בעובי נומינלי שאינו קטן מ־4 מ״מ – וזה בדיוק הבסיס לדרישת “יריעה תקנית”.
• פרטים (החלק שבאמת מפיל עבודות: נקזים, מפגשי רצפה־קיר, מעברי צנרת, ספים ומעקות – שם נולדים הכשלים. לכן התקנים מדברים על טיפול בפרטים כחלק בלתי נפרד מהמערכת.
• בדיקת הצפה: זו לא “המלצה נחמדה” אלא בדיקת איכות קריטית לפני שמכסים את האיטום בריצוף/מצע. גם אצלך באתר זה מופיע כבדיקה חשובה במיוחד במרפסות.

אחריות – מה מצופה בבנייה חדשה לעומת דירה יד 2

כאן חשוב לדייק: יש הבדל בין אחריות חוקית של קבלן בנייה בבניין חדש לבין אחריות מסחרית של קבלן איטום בשיפוץ.

בבניינים חדשים, האחריות של המוכר/הקבלן על ליקויי בנייה מוסדרת במסגרת חוק מכר (דירות) ומתחלקת ל־תקופת בדק (לרוב בין שנה ל־7 שנים לפי סוג הליקוי) ולאחריה תקופת אחריות של 3 שנים.
כלומר, ה־“25 שנים” לא מופיע כמספר סטנדרטי בחוק עצמו; הוא כן יכול להופיע כדרישה/התחייבות במפרטים מסוימים (למשל מפרטים של מערכות גג ייעודיות או פרויקטים מיוחדים) או כאחריות מורחבת שחברות מסוימות מציעות.

במרפסות ישנות/יד 2, באמת “אין מחויבות תקן” במובן של בנייה חדשה תחת מסירת דירה — אבל עדיין יש סטנדרט מקצועי נכון, ורוב השוק נוהג לתת אחריות קבלנית של כ־5–10 שנים בהתאם לסוג המערכת, כאשר 10 שנים היא נפוצה מאוד בעבודות איטום רציניות ואצלך באתר מופיע טווח אחריות שיכול לנוע גם עד 25 שנים לפי סוג המערכת.

 לסיכומו של דבר – מה הלקוח צריך לדרוש כדי לא ליפול

לסיכומו של דבר, “תקני” במרפסת אומר שלוש דרישות ברזל: חומר עם תו תקן מתאים (1430), ביצוע לפי תקן המלאכה (1752), ובדיקת הצפה לפני סגירה. אם אחת מהן חסרה – זה הימור. מי שמבצע נכון, עם מערכת כפולה ופרטי קצה מטופלים כמו שצריך, חוסך ללקוח שנים של נזילות, פירוקי ריצוף והוצאות תיקון כבדות.